תכנון טיול

תשאלו את המקומיים: "איך נכנסנו ליורודיסני בחצי מחיר?"

לפעמים גם לנו קשה להתמצא. אז מה עושים? שואלים

תמיד תשאלו את המקומיים

פתגם אינדונזי אומר ש"מי שמתבייש לשאול, מאבד את דרכו". אני זוכר שבגיל שש עשרה טסנו לטיול קרוואן באירופה (אחת החוויות! עד היום הילדים מסתלבטים עלי כל פעם שאני רואה קרוואן בטיול ואני כזה "ילדים, הנה קראוון!"). היות ומדובר בתחילת שנות התשעים, היינו צריכים לנווט בעזרת מפה מה שנקרא. הארד קופי.

אחרי שאבא שלי לקח הימור בכמה פניות שהתבררו כמוטעות וקיבל מאמא שלי פרצוף, לקחתי אני פיקוד על הניווט. בכל פעם שהתעורר ספק, פשוט עצרתי לשאול. עם נפנופי ידיים ואנגלית מהקריות, העדפתי תמיד לקבל עצה טובה בשטח מאיזה זקן מקומי, שנפנף לי חזרה בניב בווארי וכך לקצר טווחים אל היעד.

היה אפילו נהג מונית אחד שהציע שניסע אחריו תמורת תשלום (אשכרה הפעיל מונה) ולקח אותנו עד היעד שבחיים לא היינו מגיעים אליו בשלום עם קרוואן ופרצופים.

מאז עם השנים עוד למדתי לנווט את כל ארה"ב עם מפות, אבל כמו סמנתה פוקס, גם זה יעבור.

Samantha Fox
סמנתה פוקס. גם זה יעבור...

מאחורי הפילוסופיה של הסופר-טיול שלי עומדים שלושה יסודות – התכנון, התכנים והתכנית. ויחד עם זאת, תמיד צריך להשאיר מקום לבלתמי"ם ולספונטניות. ספונטניות לשם החוויה והסטורי, ובלתמי"ם כי לא תמיד מה שתכננו מסתדר ולפעמים קשה לנו להתמצא במקום.

אז מה עושים? פשוט שואלים את המקומיים!

לא מתביישים ולא מסתמכים רק על הידע שלנו וההכנה שעשינו.

"בית מרקחת למסעדות"

בטיול המשפחתי לקרקוב, יצאנו ליום טיול בעיירה זאקופנה בגבול פולין צ'כיה. כשהגענו בשעת צהריים למדרחוב בזאקופנה חיפשנו איפה לאכול. כל המדרחוב מלא מן הסתם במסעדות שמציעות אוכל מקומי וגדושות בהמוני תיירים.

העיירה זאקופנה בסתיו
זאקופנה היפה, גבול פלין צ'כיה.

באמצע המדרחוב בית מרקחת קטן. אני קולט את המוכר, בחור בן שלושים ככה. אני נכנס לחנות ושואל אותו "תגיד, איפה אוכלים כאן?". הוא לוקח שנייה להתאפס ומראה לי שיש במדרחוב מלא מסעדות. "כן, ראיתי אח שלי" אני מחדד לעצמי בלב בעברית "אבל איפה אנחנו אוכלים היום? אני הולך לפי ההמלצה שלך".

הרוקח הצעיר כבר קלט שלא בא לי ליפול במלכודת תיירים מצויה. "קח פנייה ראשונה ימינה ובמעלה הרחוב יש איטלקית מעולה. שף מקומי שנסע ללמוד כמה שנים באיטליה". טוב, הטעם של הקרבונרה נשאר לי עוד שנה אחרי, כשחבר מהעבודה סיפר לי שהוא שבוע הבא בסקי בזאקופנה ושלחתי אותו לאותה מסעדה (הוא הודה לי כשחזר).

אני תמיד מחפש את מי לשאול

גם כשאני מצויד היטיב בתכנים ובתכנית, אני תמיד משאיר מקום לאיזה טיפ מנצח מהמקומיים. זה יכול להיות הקונסיירז' במלון, המוכרת בחנות בוטיק או הברמן במסעדה. אני אשאל על מקום טוב לצהריים, על אזור מעניין לשופינג, על התמצאות בניווט (על אף שהיום עם וויז וגוגל זה כבר עולם אחר) ועל ספוטים מעניינים שלא יופיעו באף מדריך או פוסט שכולנו כבר תייגנו בפייבוריטס.

בחמישים אחוז ליורודיסני

כשהילדים היו ממש קטנים, היינו בטיול בעמק הלואר. העיקרון המנחה שלי בטיול עם שלושה קטנטנים בעגלות וסלקל היה "הפעם אנחנו לא נכנסים לפריז". ביום העשירי לטיול, כשהגענו לגני ורסאי, כבר מצאתי את עצמי יושב על המדרגות עם הפלאפון ומנסה בטירוף למצוא מלון עם חדר משפחה ללילה בעיר... תוך שעתיים כבר היינו במלון במרכז פריז, של איזה אינדונזי אחד סופר חביב, עם חנייה צמודה וחדר מדוגם בקומת הקרקע.

אז אחרי שככה נשברתי ובסוף נכנסתי כמו איזה בני גנץ, מה לא ניתן קטנה ביורודיסני?

הבעיה שהכרטיסים יקרים נורא ועם הקטנטנים זה עדיין גבולי... אני יוצא קצת מהחדר לשאוף קצת אויר נטול סימילאק ובדרך חותר למגע עם האינדונזי החביב בקבלה. "בונסוואר מסייה" הוא מחייך אלי. "חשבתי על היורודיסני, באט יו נואו..." עוד לא סיימתי והוא כבר קורא אותי כמו ספר פתוח. "יש לי כרטיסים בחמישים אחוז הנחה לכניסה החל משעה 13:00 בצהרים" הוא מציע לי. מסתבר, שאלו כרטיסים בחצי מחיר לכניסה מאוחרת שמשווקים רק לרכישה בבתי המלון.

באינדונזית אמרנו ש"מי שמתבייש לשאול, מאבד את דרכו". אז הנה שאלתי אינדונזי ומצאתי את דרכי עם שלושה קטנטנים בעגלות ביורודיסני פריז.

לסיכום, לצד התכנון והתכנית, תמיד תשאירו לעצמכם מקום להתייעץ עם המקומיים. אתם עוד תגלו עולם!